סליחה, מה מיוחד בך? על יוגה, השוואתיות והיכרות עם עצמנו

אף אחד מאיתנו לא בחר להגיע לעולם הזה. אף אחד גם לא שאל אותנו מה אנחנו רוצים להיות בעולם הזה, באיזה תפקיד. אבל למרות שקיבלנו כרטיס כניסה לאנושות מבלי שביקשנו, סביר להניח שהגענו עם מתנות. איכויות שמשקפות את הייחודיות שלנו.

מהו הדבר הזה? מה אותה מתנה ייחודית שקיבלנו כשנולדנו? השאלה הזאת פוגשת את מושג הדהרמה - מושג רחב במסורות ההודיות שאפשר לכתוב עליו ספר שלם. בתוך השיחה הזאת אני אוהבת להשתמש בצמד המילים "איכות טבעית". זו הדרך שלי להתבונן במה שכל אחד מאיתנו מביא לעולם.

דמו שלבלב היה מנסה להיות בלוטת אצטרובל, או שלב פועם היה מנסה להיות מוח. הייחודיות של כל איבר תומכת בקיום של הגוף כולו. הדימוי הזה מזכיר לי כמה מקום יש לשונות שלנו, וכמה נחוץ שכל אדם יכיר את עצמו.

לחיות את הסיפור שלנו

בעולם השיווק מדברים על בידול, פרקטיקה השואפת להדגיש את ההבדל. כלומר, המוצר הנמכר צריך להיות בעל סגנון ייחודי, לתת מענה ייחודי, כדי להיות חזק בזירה התחרותית. האם אפשר לקדם מוצר או מותג בלי להכיר את הייחודיות שלו ואת המתנה שלו ביחס לאחרים?

גם אנחנו, כבני אדם, רוצים להיות בחיבור לייחודיות שלנו ולהרגיש משמעותיים בעולם הזה. אבל לפעמים אנחנו מנסים לחיות את הסיפור של מישהו אחר במקום לחיות את הסיפור שלנו. מאדירים או מקטינים הצלחה של מישהו, שיפוטיים וביקורתיים - לטוב או לרע. מסתכלים החוצה במקום פנימה. ומכאן נולדת השוואה שעלולה לערער את תחושת הערך שלנו ולהרחיק אותנו ממה שיש לנו לתת.

כשאדם רחוק מאותה נקודה סינגולרית שמייחדת אותו, לפעמים קשה לו להביא את עצמו לידי ביטוי. משהו בו נשאר חבוי, וגם העולם מפסיד את האפשרות לפגוש אותו.

אני מודה, כשאני יוצרת את הקשר בין אדם למותג עולה בי תחושת חמיצות. הרי זה יכול להישמע כמו להחפיץ, להשמיש, למסחר את הנשמה. אך הנקודה המשמעותית כאן היא שהייחודיות יכולה להיות מקור כוח. מקור של תנועה. תנועת החיים.

כמו ספינה שמשאירה אחריה שובלים בים, כך אנחנו ״ספינת אדם״, שמניעה ויוצרת תנועות בחיינו ובחיי מי שפוגש אותנו.

לפתוח את השערים

אז מה הנקודה הסינגולרית שלנו? מה המתנה שאיתה באנו לעולם הזה?

בסוטרה 4.3, בפרק הרביעי של היוגה סוטרה, מופיע דימוי של חקלאי שמסיר מחסום ומאפשר למים לזרום. הוא אינו יוצר את המים, הוא פותח להם מעבר. הדימוי הזה מזמין אותי לחשוב על האפשרויות שכבר קיימות בנו, ועל מה שיכול לעזור להן לקבל ביטוי.

מתוך הדימוי הזה, דמו את עצמכם כגן עדן גדול, עשיר ופורח, שמים רבים וצלולים נעים לקראתו להשקותו. המים כבר נמצאים בתוך תעלה, ורק שער סגור מונע מהם להמשיך ולזרום הלאה. כשהשער נפתח, המים יכולים להמשיך בדרכם.

אני אוהבת לחשוב שהאפשרות לפגוש את גן העדן הזה נוכחת בעודנו בחיים. גן העדן הוא לא רק שם. הוא כאן. פנימה.

במובן הזה, התרגול מאפשר להכיר חלק מהשערים שאנחנו מחזיקים סגורים, ולבדוק בעדינות מה יכול להיפתח.

מהאגו אל ההקשבה לעצמנו

מהם השערים החוסמים? זה מאמר בפני עצמו. אחד מהם קשור לאופן שבו אנחנו מזדהים עם הסיפור שלנו: מי אנחנו, מה אנחנו מסוגלים לעשות ומה לעולם לא נוכל להיות.

ביוגה מופיע המושג אסמיטה, המתורגם לעיתים כאגו או כתחושת "אני". בסוטרה 2.6 הוא מתואר כזיהוי בין הרואה לבין כלי הראייה - בין המודעות לבין ההכרה שדרכה אנחנו חווים. זו הבחנה עדינה, שמזמינה אותנו לבדוק עד כמה אנחנו מזוהים עם המחשבות והסיפורים שלנו.

סביב הסיפורים האלה יכולים להתעורר פחד, בושה, ספק ואמונות מגבילות. עבורי, יוגה היא דרך להחזיר אותי מהאגו שלי אל עצמי.

נתחיל דרך הנשימה, דרך המודעות לגוף, ונמשיך אל ההתבוננות. נסכים להיפגש, בקצב שמתאים לנו, גם עם מה שאנחנו פחות אוהבים אצלנו; עם זיכרונות לא טובים ועם חלקים שאנחנו תופסים כ"חלשים".

אנחנו פוגשים את ההתמודדויות האלה יום יום. מצבים וסיטואציות שמרחיקים אותנו מהחיבור למקור שלנו, או לאותה נקודה סינגולרית. לפעמים מספיק שמישהו אמר לנו פעם שאנחנו לא טובים במשהו, והמשפט הזה מנהל אותנו יום שלם. חודש או שנה. לפעמים חיים שלמים.

לפגוש גם את הצללים

היוגה היא עבורי דרך לנפץ חומות, לפתוח את שערי גן העדן ולהסיר מחסומים. להסכים לבחון גם את מה שכבר ידענו, ולתת מקום לתודעה בהירה יותר. במקרה הזה, אף אחד לא מכניס אותנו בלי לשאול. במקרה הזה אנחנו נדרשים לבחור. הדרך מבקשת סבלנות ונכונות לפגוש את עצמנו. תוך כדי כך עשויים לעלות צללים פנימיים, דמויות מהעבר ותחושות לא נעימות. אני אוהבת לחשוב על זה כמו ניקוי ארובות.

לפעמים נרצה לברוח, לעצום עיניים, להמשיך לישון. גם את התנועה הזאת אפשר להכיר בלי להילחם בעצמנו. יש בי הערכה לאנשים שמסכימים לפגוש גם את המקומות שמהם פחדו, ולתת למפגש הזה לשנות משהו בחייהם.

ואנחנו, תוך כדי המסע אל עבר עצמנו, נלמד להסתכל על הצללים ולקבל גם אותם. באותו אופן נוכל להסתכל על אחרים ולקבל אותם כפי שהם. בתוך הקבלה הזאת יכול להיפתח מרחב לשינוי, לאפשרויות חדשות של הוויה.

וזה היופי: כשאתה אוהב אותך כפי שאתה, אתה יכול לפגוש גוון חדש של הוויה. אדייק ואומר, אתה לומד להיות פשוט מי שאתה, מחובר למקור העוצמה שבך. אותה נקודה סינגולרית שממנה כל הווייתך מתחילה.

למצוא את הקול שלנו גם בהוראה

גם כשאנחנו לומדים ללמד יוגה, אנחנו פוגשים את השאלה הזאת. אנחנו מגיעים עם המורים שלמדנו מהם, עם ההנחיות שהפכו לחלק מאיתנו ועם הדרך שהגוף שלנו מכיר. מתוך הלימוד וההתנסות מתחיל להישמע גם הקול שלנו. הידע נותן לו בסיס, המפגש עם אחרים מלמד אותו להקשיב, ולאט לאט אנחנו לומדים מה יש לנו לתת.

בקורס מורי היוגה שלנו אנחנו נותנים מקום לתהליך הזה - לצד לימוד מעמיק של התרגול, הפילוסופיה והאנטומיה, ובהתנסות בהוראה. להכיר את מה שאנחנו מביאים איתנו, וללמוד איך לפגוש באמצעותו את האדם שמולנו.להיכרות עם קורס מורי היוגה באשטנגה וויניאסה

מאת שני אטיאס