מהי דהרמה? על הגשמה עצמית והדרך של היוגה

השתנות תמידית היא הדבר הקבוע בחיים. יום אחד אנחנו ילדים, והעולם נראה כמו מרחב אינסופי של אפשרויות. כמו תמנון רב זרועות אנחנו רוצים לשלוח את זרועותינו אל כל אותן תשוקות, לפסוע בדרך עם משמעות ולכבוש יעד אחר יעד.

לאט לאט מתבגרים. החלומות מתקרבים לאדמה, משנים כוונה וצורה. כמו פלסטלינה שנמתחת ומתרחקת מצורתה המקורית, כך גם החלומות - לפעמים מתרחקים ומסתירים את החלק העליז, הראשוני, של אותו חלום ילדי.

הרי לכל אחד יש ״חלום״, כך אומרים. כמו בשיר של שלום חנוך, אנחנו מדמיינים את עצמנו פעם בתפקיד אחד ופעם באחר. ובתוך כל התמונות האלה יש רצון פשוט: שתהיה הלימה בין הרצון והתשוקה לבין העשייה היומיומית. שנרגיש שיש מקום בחיים למה שחי בתוכנו.

בין החלום לבין החיים

לכאורה, הגשמה עצמית אומרת שצריך "לעשות מה שאוהבים" או פשוט "לעקוב אחר הלב", או משהו מהסיסמאות השחוקות האלה. אבל החיים לפעמים כאלה מסובכים.

יש עוד משתנים במשוואה - ילדים, מקום מגורים, מצב פיזי, עניינים כלכליים. ויש גם משתנים רגשיים: פחד, קושי להסתגל לשינויים או סתם הרגל. והרגלים, כידוע, מתחילים כקורי עכביש ולאחר מכן נעשים כבלים. קשה להשתחרר מהם.

בתוך כל אלה יש לנו אחריות לחיינו, גם אם לא הכול נמצא בידינו. כאן המסורת של היוגה יכולה לתמוך: בחיפוש אחר חיים שיש בהם משמעות, כהורים, כיוצרים, כעובדים, כחברים, כאנשים.

כשאנחנו מתרחקים לאורך זמן ממה שחשוב לנו, לפעמים מתעוררת תחושה של כיווץ או נתק. העשייה ממשיכה, הימים מתמלאים, אבל משהו בפנים מבקש שנקשיב. שנחזור לחיבור בין החיים שאנחנו חיים לבין הכוונה שאנחנו רוצים לתת להם.

יש דברים שהם מעבר לשליטתנו. ובכל זאת, אפשר לפתח הרגלים מיטיבים, להכיר את דפוסי החשיבה שלנו ולגדל אומץ להיות קשובים ללב.

רק שלפעמים יש מכשולים.

להכיר את מה שמעכב אותנו

יש הרגלים שכבר אינם משרתים אותנו, דפוסים ותבניות שמצמצמים את התנועה שלנו. ביוגה מדברים על סמסקארות - רשמים שחוויות ופעולות משאירות בהכרה, ומשפיעים על האופן שבו אנחנו תופסים, מרגישים ומגיבים.

חלקם תומכים בנו. אחרים מחזירים אותנו שוב ושוב לאותה תגובה מוכרת, גם כשאנחנו מבקשים לנוע אחרת.

אנחנו יכולים לפגוש ספק, חוסר התלהבות, הסחות דעת, פזיזות, ייאוש או חוסר ביטחון. לפעמים אפילו השעמום מסתיר פחד להתחיל משהו שחשוב לנו באמת. החדשות הטובות הן שהמודעות יכולה לפתוח מרחב. תחילה מזהים את הקושי, לומדים להכיר אותו, ובהדרגה בודקים אם אפשר להגיב אחרת. לדעת את עצמנו גם כשהמבט אינו תמיד מאיר וקל.

אז מהי דהרמה, ומה לזה וליוגה?

"מעשי משוחררים בחסד מן ההיאחזות בתוצאה"

דהרמה היא מושג רחב במסורות ההודיות, הנוגע בין השאר לסדר, לאחריות ולדרך הפעולה הראויה. כשאנחנו מדברים עליה בהקשר של הגשמה עצמית, אנחנו פוגשים את השאלה: מהי הדרך שלנו, ואיך נכון לנו לפעול בתוך החיים שניתנו לנו?

לעיתים אנחנו קוראים לזה ייעוד. אבל הדרך שלנו אינה מסתכמת במקצוע אחד או בחלום אחד שעלינו להגשים. היא מתבטאת גם באופן שבו אנחנו פוגשים את האחר, נושאים באחריות ונותנים ביטוי ליכולות שלנו.

אני אוהבת לחשוב על המקום שבו הביטוי היצירתי שקיים בכל אחד מאיתנו פוגש צורך בעולם. מקום שבו יש לנו משהו לתת, והנתינה הזאת מחברת אותנו לעצמנו.

לפעמים הקושי מתחיל בכך שאיננו מכירים מספיק את היכולות שלנו. שאנחנו כל כך עסוקים במה שעלינו להיות, עד שאנחנו שוכחים להתבונן במי שאנחנו.

איך נדע מה מבקש לקבל ביטוי בחיינו? איך נזהה את הדרך?

מודעות. כאן מתחיל החיפוש.

לצלול אל המעמקים

כאן תרגול היוגה נכנס לתמונה - תנוחות ונשימה, אסנות ופראניאמה. דרך הגוף אנחנו לומדים להכיר מאמץ והרפיה, תנועה ושהייה, את הרצון להתקדם ואת הצורך להקשיב. היוגה פותחת שער פנימה אל עצמנו. אנחנו נעשים קשובים יותר לתחושות שלנו, למגבלות, לאפשרויות ולאמת שאנחנו מנסים לשמוע בתוך כל הרעש. היא יכולה לתמוך בנו גם במפגש עם החיים עצמם, שלעיתים מתאפיינים בקושי, בחיפוש ובאי-ודאות. כשאנחנו מחפשים את הנתיב שלנו, התרגול מלמד אותנו לשהות גם בחיפוש עצמו.

בחיפוש אנחנו נדרשים לצלול עמוק פנימה. דיוויד לינץ׳ ניסח זאת בספרו ״לתפוס את הדג הגדול״:

"אם רוצים לתפוס דג קטן אפשר להישאר במים רדודים. אבל אם רוצים לתפוס דג גדול, צריך להגיע למעמקים".

המעמקים האלה אינם תמיד שקטים. לפעמים אנחנו פוגשים בהם שאלות שהצלחנו לדחות במשך שנים.

ולפעמים, בתוך השהייה, משהו מתבהר. רצון קטן מקבל קול. אפשרות שלא העזנו לחשוב עליה מתחילה לקבל צורה.

התמסרות בתוך אי-ודאות

אולי נצטרך גם לקבל את העובדה שתמיד תהיה מידה מסוימת של אי-ודאות. לעולם לא נדע בדיוק מה יוליד יום, מה יביאו איתם כוחות החיים ואילו שינויים עוד יבואו. אנחנו יכולים לכוון, להשקיע ולעשות כמיטב יכולתנו, אבל לא לשלוט בהכול. עבודה, מעמד, זוגיות, בריאות - גם הדברים שנראים יציבים נתונים לשינוי.

אולי חלק מהביטחון נבנה מתוך היכולת לפגוש את ההשתנות הזאת. להרגיש את הקרקע זזה מעט, ולגלות שאנחנו עדיין יכולים לנשום, להקשיב ולבחור את הצעד הבא.

כאן עולה גם הרעיון של התמסרות (אישוורה פרנידהנה) ביוגה הקלאסית הוא מתייחס להתמסרות לאישוורה. עבור מי שחווה קשר לאלוהי, יש בכך אפשרות להניח את העשייה בתוך אמונה במשהו שמעבר לעצמו. עבורי, יש בהתמסרות כוח מניע. לפעמים אפילו תחושה שהיא מזיזה הרים. היא מזמינה אותי לעשות את חלקי, ובתוך העשייה להרפות מעט מן האחיזה באופן שבו הדברים חייבים להסתיים. יש בה קבלה, לב פתוח ונכונות להקשיב גם למה שלא תכננו לשמוע.

המורה הפנימי

כשאנחנו באים לשיעור, ההתמסרות לתרגול והנכונות לקבל הנחיה יכולות לאפשר לנו רגע להרפות. להיות עם הנשימה, עם קשב פנימי לגוף ולמגבלות שלו. בתוך זה נשמרת גם ההקשבה לעצמנו - האפשרות לשאול, לשנות ולבחור.

כדי שהתהליך הזה יקרה נדרשים כוונה, קשב ונוכחות. לפעמים מתוך הריכוז מופיע שקט. אפילו רגעי, אפילו רק במהלך השיעור. ולאט לאט אנחנו מגלים שאפשר לתת לו מקום גם בחיי היומיום.

התרגול, כשהוא נעשה במסירות ולאורך זמן, יכול להפחית את רעש הרקע. מתוך השקט הזה המורה הפנימי שחבוי בתוכנו מתחיל להישמע. לפעמים הוא מדבר בלחש. צריך זמן כדי להכיר את הקול שלו, להבחין בינו לבין הפחד או המשאלה, ולבדוק איך הוא פוגש את המציאות. וברגעים מסוימים יש תחושה של שלווה. אפילו אעז ואקרא לזה אושר - תחושה עמוקה של חיבור לחיים ולדרך שאנחנו הולכים בה.

״רוקנו את הספל״. זן.

להשאיר מקום למה שעוד לא ידענו. למה שעוד אפשר ללמוד.

לפעמים מתוך המקום הזה מתעורר רצון להעמיק ביוגה: להכיר את הכתבים ואת החכמה שעוברת בהם אלפי שנים, להבין את מה שאנחנו פוגשים בתרגול ולתת לו מקום רחב יותר בחיים. זהו חלק מהלימוד בקורס מורי היוגה שלנו. דרך התרגול, הפילוסופיה, האנטומיה וההתנסות בהוראה, אנחנו מפתחים הבנה עמוקה יותר של מה שאנחנו עושים, ורגישות לעצמנו ולאדם שמולנו. מתוך הלימוד הזה נבנית גם היכולת להעביר את הידע הלאה.להיכרות עם קורס מורי היוגה באשטנגה וויניאסה

מאת שני אטיאס