אשטנגה או ויניאסה - האם צריך לבחור?
מאת: שני אטיאס. יוגה שאלא, צהלה.
כשבוחרים קורס מורים ליוגה, השאלה באיזו שיטה להתמקד היא שאלה רצינית. אנחנו עומדים להשקיע זמן, כסף, גוף ולב. טבעי שנרצה לדעת במה נעמיק ומה נוכל לקחת איתנו הלאה. ואם הקורס משלב שתי שיטות, עולה שאלה נוספת: האם החיבור ביניהן יעשיר את הלמידה, או שבסוף נצא עם קצת מכל דבר?
אני חושבת שהשאלה הזאת ראויה למקום. יש ערך עצום להתמסרות לדרך אחת. להישאר גם כשהתרגול נעשה מוכר, לעבור דרך הקושי, לתת להבנה זמן להתפתח. לצד זה, אני מכירה גם את הרגע שבו מפגש עם דרך אחרת מאיר משהו שהיה ממש מולנו במשך שנים.
יש שיר של יהודה עמיחי שאני מאוד מחוברת אליו. בשיר ״אבי היה אלוהים ולא ידע״ מופיעים זה לצד זה שני דיברות: הדיבר האחד־עשר, ״לא תשתנה״, והדיבר השנים־עשר, ״השתנה, תשתנה״. אני מוצאת בהם משהו מהיחסים שלי עם התרגול. הרצון לשמור על מה שקיבלתי, על מה שהעמיק בי לאורך השנים, והנכונות להמשיך להיפגש עם דברים שעשויים לשנות את ההבנה שלי.
מתוך המקום הזה נולדה גם ההחלטה ליצור עם רועי הכשרה שמשלבת אשטנגה וויניאסה. קורס שמאפשר לחקור בתוך מסגרת קבועה, וללמוד גם כיצד ליצור רצף מתוך הבנה.
באשטנגה אני אוהבת את האפשרות לחזור לאותה סדרה ולפגוש בה את עצמי אחרת. כשסדר התנוחות מוכר, תשומת הלב יכולה להתפנות לפרטים ולשים לב כיצד אני מתפתחת לאורך זמן: היכן אני ממהרת, מתי אני מחזיקה את הנשימה, כמה כוח אני מפעילה גם כשאפשר קצת פחות. תנוחה שאני נכנסת אליה שנים נעשית פתאום מרווחת, והחזרה אליה מגלה לי כמה השתניתי.
הוויניאסה פותחת עבורי אפשרות נוספת לחקור. מה קורה כשמגיעים לתנוחה מכיוון אחר? איזו הכנה עוזרת להבין אותה? איך בונים רצף שיש בו היגיון, הדרגתיות וקשר בין חלקיו? מלאכת היצירה הזאת דורשת לימוד. יש הבדל בין אוסף תנוחות שאוהבים לבין שיעור שהגוף יכול להתפתח בתוכו.
יש בה גם מקום לחקירה עמוקה של המעברים, מתוך מוביליות ועולם התנועה המודרני: איך הגוף מתארגן בין תנוחות, וכיצד מפתחים כוח ושליטה בטווחי התנועה. פוגשים גם אסנות שאינן חלק מהסדרה הראשונה של האשטנגה. יש כיף בגילוי הזה, בסקרנות שמתעוררת ובהפתעה כשאפשרות חדשה נעשית מובנת בגוף.
כאן נמצא בעיניי הערך בלימוד שתיהן. דרך האשטנגה אפשר להעמיק בהיכרות עם סדרה קבועה ולבסס תרגול אישי. דרך הוויניאסה אפשר ללמוד כיצד לתכנן רצף, לבחור הכנות ולשנות את הדרך בהתאם לכוונה של השיעור ולמי שנמצא בחדר. בכל אחת מהשיטות יש מקום למשמעת ולחקירה, לדיוק, לנשימה וליצירתיות. הלימוד המשותף מאפשר לבחון את האיכויות האלה בהקשרים שונים.
למשל, קושי בתנוחה שחוזרת בסדרה יכול להפוך לשאלה שנחקור ברצף ויניאסה: אילו פעולות היא מבקשת? מה כדאי להכין לפני שנכנסים אליה? כשנחזור אל הסדרה, נוכל לבדוק מה מהחקירה הזאת עזר ומה עדיין דורש זמן. כך יכולה להיווצר שיחה בין השיטות, בגוף עצמו.
כדי שהמפגש הזה יעמיק את הלמידה, צריך לתת לכל שיטה את המקום שלה. ללמוד את העקרונות, להבין את ההיגיון של הרצף ולדעת מתי אנחנו פועלים בתוכו ומתי בוחרים לחקור אפשרות אחרת. השילוב דורש מאיתנו הבחנה, וגם סבלנות.
אני זוכרת את הימים שבהם התלבטתי לגבי קורס מורים בתחילת דרכי. היו הרבה קולות מסביב, והאמת שגם בתוכי. מורים יכולים לדבר בביטחון גדול על מה נכון ומה אסור. ״רק אשטנגה״, ״רק ויניאסה״ או ״רק איינגאר״. עד שהסקרנות עצמה מתחילה להרגיש כמו חוסר נאמנות.
אני תוהה מתי אהבה לשיטה מקבלת גוון של רכושנות. מתי הרצון לשמור עליה נעשה רצון לקבוע גם לתלמידים היכן מותר להם לחפש. וגם אני, כמורה, בודקת את עצמי במקום הזה: מה קורה בי כשתלמידה חוזרת נרגשת ממשהו שלמדה אצל מישהו אחר? האם אני פנויה לשמוח וללמוד איתה?
אפשר לקום כל בוקר למייסור ובערב לפתוח את הראש לעוד. להעמיק בוויניאסה סביב פתיחת ירכיים, כפיפות לאחור, הפוכות או שאלה פילוסופית שמקבלת ביטוי בתנועה. לפעמים מפגש כזה אפילו מבהיר מדוע אנחנו אוהבים כל כך את התרגול שאליו אנחנו חוזרים.
זה קצת כמו לאהוב שני ילדים, אחד עם עיניים כחולות והשני עם עיניים חומות. שניהם יפים, ואת שניהם אפשר לאהוב. הלימוד, כמובן, דורש זמן ומאמץ; האהבה לאחד אינה מחייבת סגירה של הלב בפני השני.
התלמידים שלנו עוברים דרכנו. במשך תקופה מסוימת אנחנו נפגשים, לומדים ומשפיעים זה על זה. הם מפקידים בידינו אמון, והזכות הזאת אינה מובנת מאליה. בתוך שיתוף הפעולה הזה אני רוצה להעניק להם בסיס שיוכלו להישען עליו, וכלים שיאפשרו להם לפתח הבחנה משלהם. להרגיש מה מתאים להם, לשאול שאלות, ולהמשיך ללמוד גם מעבר למה שאני יכולה להציע.
אולי זו השאלה שהייתי לוקחת איתי לבחירת הכשרה, לצד השאלה איזו שיטה לומדים בה: האם יש כאן מקום להעמיק, וגם להישאר סקרנים?
אני רוצה שיהיה מקום לשניהם. גם בהכשרה שאני יוצרת, וגם בתוכי.
תגובות