ללמד יוגה, כן או לא? הייתה לי עובדה טובה. זו הייתה הבעיה. היה לי מקצוע. הייתה לי משכורת. היה לי מסלול שאפשר להסביר בארוחת ערב בלי לנסות להסביר לאף אחד שיוגה היא - הרבה יותר מאוסף של תנוחות. עבדתי בפרסום. העבודה הייתה מעניינת, יצירתית ומתגמלת. הייתי טובה בה. ידעתי לקחת רעיון, לנסח אותו, להפוך אותו למשהו שאנשים ירצו, ואני? אני המשכתי לקרוא לחלום שלי “תחביב”. ואז סופיה נולדה. לידה היא רגע משונה. תינוקת יוצאת מתוך הגוף שלך, ויחד איתה יוצאות החוצה גם כל השאלות שהצלחת להחזיק בפנים

החלום להגיע לאמריקה אחד החלומות הגדולים שתמיד ליוו אותי היה להגיע לאמריקה. רק המילה "אמריקה" חופנת בתוכה משהו גדול. הכל גדול באמריקה. המכוניות, היבשת, הכלכלה, הנקניקיות, מרכזי הקניות, אפילו הפופקורן שמקבלים בכניסה לקולנוע או הופעה. גם לכולם יש את הדוד מאמריקה, זה שיופיע בישראל הקטנה ויביא מלא מתנות. גם אחי הגדול, אייל, העתיק את חייו לאמריקה, לתפוח הגדול. איך לא? הוא חשב ששם יתגשמו לו כל החלומות ושהוא ייהנה מקצב חיים מסחרר ויעשה הרים של כסף. כי ככה זה באמריקה -ארץ ההזדמנויות

אתמול המורה שלי ליוגה השאיר אותי בתנוחת הלוחם למשך 5 דקות. אולי פחות, אולי יותר. בכל מקרה התחושה הייתה של נצח ואפילו שעמום. לא הצלחתי למצוא שקט. אי נוחות החלה להשתלט עלי, הכתפיים שרפו לי, הנשימה החלה להתכווץ, רציתי ליישר את הרגליים, לסדר את השיער, לנגב את הזיעה, להחליף תנוחה, רק רציתי שזה ייגמר ויפסיק. אפילו חשבתי לארוז את המזרון וללכת הביתה. הסיטואציה (או ה"אסנה" ליוגים שביננו) גרמה לי לתהות על טבען של מחשבות, ובעיקר מחשבות שליליות, אלו שגורמות לנו דווקא ברגע השיא של הקושי,