חוק הדהרמה. מה זה? ואיך זה קשור להגשמה עצמית

השתנות תמידית היא הדבר הקבוע הנצחי. יום אחד אתה ילד, העולם נראה מרחב אינסופי של אפשרויות שניתן לכבוש. כמו תמנון רב זרועות אתה רוצה לשלוח את זרועותייך לגעת בכל אותן תשוקות, לפסוע בדרך עם משמעות ולכבוש יעד אחר יעד. לאט לאט מתבגרים, החלומות מתקרבים לאדמה, משנים כוונה וצורה וכמו פלסטלינה שנמתחת ומתרחקת מצורתה המקורית, כך גם החלומות – מתרחקים ומסתירים את החלק העליז הראשוני של אותו חלום ילדי.

הרי לכל אחד יש "חלום" כך אומרים. כל אחד רוצה להיות זמר. אם לא זמר אז שחקן, אם לא שחקן אז ליצן, אם לא ליצן אז מבקר כמו שכתב שלום חנוך. בגדול אפשר להגיד שכל אחד רוצה שתיהיה הלימה בין הרצון והתשוקה לעשייה היומיומית. כל אחד רוצה להגשים את יעודו / את דהרמה.

לכאורה הגשמה עצמית אומרת שצריך "לעשות מה שאוהבים" או פשוט "לעקוב אחר הלב" (או משהו מהסיסמאות השחוקות האלה), אבל החיים לפעמים כאלה מסובכים, כי יש עוד משתנים במשוואה – כמו ילדים, כמו מקום מגורים, כמו מצב פיזי או עניינים כלכליים ויש משתנים רגשיים כמו פחד, חוסר יכולת להסתגל לשינויים או סתם הרגל, והרגלים כידוע הם מתחילים כקורי עכביש ולאחר מכן הם כבלים. קשה להיפטר מהם.

זו האחריות של האדם לחייו. הוא אחראי למי הוא יהיה ומכאן המסורת של היוגה יכולה לתמוך. המשמעות של מסורת היוגה זה חיים משמעותיים, כהורים, כיוצרים, כעובדים פעילים, כחברים, כאנשים. חיים שאין בהם משמעות, מחלישים את המערכת החיסונית. המערכת החיסונית חלשה מגיבה בקשיי נשימה ובעיות פיזיות, קושי שעולה כשהנשמה לא בחיבור עם הנפש, כשאנו לא קשובים באמת לקולות שבתוכנו. חיים שלא מחוברים לכוונה מרחיקים אותנו מחוויה של אחדות וחיבור. זה נכון שיש דברים שהם מעבר לשליטתנו, אבל יש כל כך הרבה דברים שכן נמצאים בשליטתנו כמו דפוסי חשיבה, פיתוח הרגלים חיוניים, אומץ להיות קשובים ללב. רק שלפעמים יש מכשולים. מכשולים הם הרגלים שלא משרתים אותנו, דפוסים ותבניות שתוקעים או שואבים את ההתפתחות שלנו. ביוגה קוראים לזה סמסקארות, רשמים עמוקים שמושרשים בתודעה שקשה להתגבר עליהם והפכו לתבניות של התנהגות. מכאן מחשבות שממניכות את התדר, בורות, עצלות, ספק, אופי (קרמה), חוסר התלהבות, הסחות דעת, פזיזות, התייאשות, גישה שלילית, תחושת עליונות, חוסר ביטחון, יהירות, מצבי רוח ושעמום.

החדשות הטובות הן שהמודעות משחררת. תחילה מזהים את הקושי ואח"כ מתגברים עליו, כלומר מחובתנו לדעת את עצמנו גם אם המבט לא תמיד מאיר וקל.

אז מה לזה וליוגה?

"מעשי משוחררים בחסד מן ההיאחזות בתוצאה"

ביוגה מדובר על חוק הדהרמה. החוק אומר בפשטות שלכל הוויה יש מטרה בחיים, ושכל דבר מוגשם בזמן שלו.

הדהרמה תהיינה מוגשמת אם הצרכים של העולם מותאמים לביטוי היצירתי שקיים בכל אחד מאיתנו. לעיתים הבעיה מתחילה כאן- שאין אנו מודעים ליכולות הספציפיות שלנו, שאין התבוננות על המהות של מי שאנחנו.

איך נדע מהי המטרה הנעלה שלשמה נולדנו? מהו הייעוד שלנו?

מודעות. זה העניין. כל מה שחוסם אותנו מפני ההגשמה שלנו. וכאן תרגול היוגה נכנס לתמונה - תנוחות ונשימה (אסנות ופראנימה). הרוב על היוגה אתם כבר יודעים - יוגה זה מגמיש, מחזק, משפר את היציבה, מונע פציעות ומחלות, מלמד איך להתמודד עם מגבלות כמו כאבים ומכניס אוויר ונשימה לגוף, אך היוגה חובקת בתוכה הרבה יותר- היא פותחת שער פנימה אל עצמנו. אנו נעשים יותר מודעים לתחושות שלנו ולאמת שלנו.

היא מלמדת אותנו להתמודד עם החיים עצמם שלעיתים מתאפיינים בקושי, חיפוש עצמי ואי וודאות. כשאדם נמצא בחיפוש אחר הנתיב הנכון עבורו למימוש ייעודו, באמצעות היוגה מתרגלים לומדים ליהנות מהחיפוש עצמו. בחיפוש אנחנו נדרשים לצלול עמוק פנימה. דיוויד לינץ' ניסח זאת היטב בספרו לתפוס את הדג הגדול "אם רוצים לתפוס דג קטן אפשר להישאר במים רדודים. אבל אם רוצים לתפוס דג גדול, צריך להגיע למעמקים".

ואולי נצטרך גם לקבל את העובדה שקיימת תמיד אי וודאות מסוימת. לעולם לא ניתן באמת לדעת מה יוליד יום, מה כוחות החיים יביאו עימם, אילו שינויים עתידים לבוא. אנחנו יכולים לכוון את המטרות שלנו ולעשות את המקסימום שזה יקרה אבל לא ניתן לשלוט בהכל. ביטחון אמיתי נובע דווקא מן ההבנה העמוקה שכל דבר שיש לנו עלול להאבד, בין אם זה עבודה, מעמד, זוגיות, בריאות או אפילו חיים ולכן, צריך ללמוד לחיות עם אי וודאות וכשהיא ישנה - כדאי להתעמת איתה באופן מושכל. כאן מופיע הרעיון של התמסרות (אישוורה פרנידהנה) התמסרות מופיעה מתוך האמונה שיש ישות רוחנית גבוהה יותר מאיתנו ואנו מוסרים את עצמנו ליישות גבוהה זו. התמסרות היא כוח עצום מניע, מזיז הרים. ההתמסרות עוזרת לנו להתגבר על כל מכשול וקושי, כי אנו עושים את הפעולה ללא אחיזה בפירות שלה, לא מוך ציפייה לקבל תמורה. התמסרות מכילה אנרגיה של קבלה, של לב פתוח ושל ביטחון וכשאנו נמצאים בהתמסרות, אפשר לשמוע את המסר שמגיע.

כשאנו באים לשיעור, ההתמסרות למורה, להנחיות שלו ולגוף שלנו, מאפשרים לנו רגע להרפות, להיות משוחררים מן הצורך להגיב אל העולם ורק להיות עם הנשימה ועם קשב פנימי לגוף ולמגבלות שלו. כדי שהתהליך הזה יקרה חייבים כוונה, קשב ונוכחות. הריכוז מוביל לחוויה של ה"כאן ועכשיו" וזה כשלעצמו גורם למעין שקט פנימי, שגם אם הוא רגעי או קורה רק בשיעור עצמו ולפתע אנחנו יכולים גם לאמץ אותו לחיים. ליום יום.

התרגול, באם נעשה באופן מסור, כראוי ולאורך זמן מאפשר להפחית את רעש הרקע המנטלי ולאט לאט מתוך השקט הזה המורה הפנימי שחבוי בתוכנו צץ. המורה הכי טוב מכל גורו שתרצו והוא יודע בדיוק לאן כל אחד צריך ללכת, מה ייעודו ומה יעשה לו לעיתים קרובות תחושה של שלווה ואפילו אעז וקרא לזה אושר - תחושה עמוקה שהיקום הפיזי תומך בנו ובדרכנו.

"רוקנו את הספל" זן.