חוק הדהרמה. מה זה? ואיך זה קשור להגשמה עצמית.
השתנות תמידית היא הדבר הקבוע הנצחי. יום אחד אתה ילד, העולם נראה מרחב אינסופי של אפשרויות שניתן לכבוש. כמו תמנון רב זרועות אתה רוצה לשלוח את זרועותייך לגעת בכל אותן תשוקות, לפסוע בדרך עם משמעות ולכבוש יעד אחר יעד. לאט לאט מתבגרים, החלומות מתקרבים לאדמה, משנים כוונה וצורה וכמו פלסטלינה שנמתחת ומתרחקת מצורתה המקורית, כך גם החלומות – מתרחקים ומסתירים את החלק העליז הראשוני של אותו חלום ילדי.
הרי לכל אחד יש "חלום" כך אומרים. כל אחד רוצה להיות זמר. אם לא זמר אז שחקן, אם לא שחקן אז ליצן, אם לא ליצן אז מבקר כמו שכתב שלום חנוך. בגדול אפשר להגיד שכל אחד רוצה שתיהיה הלימה בין הרצון והתשוקה לעשייה היומיומית. קרי, הפרנסה.
לכאורה הגשמה עצמית אומרת שצריך "לעשות מה שאוהבים" או פשוט "לעקוב אחר הלב" (או משהו מהסיסמאות השחוקות האלה), אבל החיים לפעמים כאלה מסובכים, כי יש עוד משתנים במשוואה – כמו ילדים, כמו מקום מגורים, כמו מצב פיזי או עניינים כלכליים ויש משתנים רגשיים כמו פחד, חוסר יכולת להסתגל לשינויים או סתם הרגל, והרגלים כידוע הם מתחילים כקורי עכביש ולאחר מכן הם כבלים. קשה להיפטר מהם.
כל אחד מאיתנו בסופו של דבר הוא היוצר היחיד של חייו ונדמה לי שכולנו מחפשים חיים עם משמעות. חיים שלא נעביר את הזמן בהרהורים על מה יכלנו לעשות אחרת. זה נכון שיש דברים שהם מעבר לשליטתנו, אבל יש כל כך הרבה דברים שכן נמצאים בשליטתנו כמו דפוסי חשיבה, פיתוח הרגלים חיוניים, אומץ להיות קשובים ללב ולהיות מרוכזים במטרה. הרעיון הוא למלא את גופנו באנרגיה חיונית ולהביא את ההכרה למצב מורחב יותר של תודעה.
אז מה לזה וליוגה?
"מעשי משוחררים בחסד מן ההיאחזות בתוצאה"
ביוגה מדובר על חוק הדהרמה. החוק אומר בפשטות שלכל הוויה יש מטרה בחיים, ושכל דבר מוגשם בזמן שלו.
הדהרמה תהיינה מוגשמת אם הצרכים של העולם מותאמים לביטוי היצירתי שקיים בכל אחד מאיתנו. לעיתים הבעיה מתחילה כאן- שאין אנו מודעים ליכולות הספציפיות שלנו, שאין התבוננות על המהות של מי שאנחנו.
איך נדע מהי המטרה הנעלה שלשמה נולדנו? מהו הייעוד שלנו?
מודעות. זה העניין. כל מה שחוסם אותנו מפני ההגשמה שלנו. וכאן תרגול היוגה נכנס לתמונה - תנוחות ונשימה (אסנות ופראנימה). הרוב על היוגה אתם כבר יודעים - יוגה זה מגמיש, מחזק, משפר את היציבה, מונע פציעות ומחלות, מלמד איך להתמודד עם מגבלות כמו כאבים ומכניס אוויר ונשימה לגוף, אך היוגה חובקת בתוכה הרבה יותר- היא פותחת שער פנימה אל עצמו. אנו נעשים יותר מודעים לתחושות שלנו ולאמת שלנו.
היא מלמדת אותנו להתמודד עם החיים עצמם שלעיתים מתהדרים בחיפוש עצמי ואי וודאות. כשאדם נמצא בחיפוש אחר הנתיב הנכון עבורו למימוש ייעודו, באמצעות היוגה מתרגלים לומדים ליהנות מהחיפוש עצמו. בחיפוש אנחנו נדרשים לצלול עמוק פנימה.
דיוויד לינץ' ניסח זאת היטב בספרו לתפוס את הדג הגדול "אם רוצים לתפוס דג קטן אפשר להישאר במים רדודים. אבל אם רוצים לתפוס דג גדול, צריך להגיע למעמקים." .
ואולי נצטרך גם לקבל את העובדה שקיימת תמיד אי וודאות מסוימת. לעולם לא ניתן באמת לדעת מה יוליד יום, מה כוחות החיים יביאו עימם, אילו שינויים עתידים לבוא. אנחנו יכולים לכוון את המטרות שלנו ולעשות את המקסימום שזה יקרה אבל לא ניתן לשלוט בהכל. ביטחון אמיתי נובע דווקא מן ההבנה העמוקה שכל דבר שיש לנו עלול להאבד, בין אם זה עבודה, מעמד, זוגיות, בריאות או אפילו חיים ולכן, צריך ללמוד לחיות עם אי וודאות וכשהיא ישנה - כדאי להתעמת איתה באופן מושכל.
כשאנו באים לשיעור, ההתמסרות למורה, להנחיות שלו ולגוף שלנו,מ אפשרת לנו רגע להרפות, להיות משוחררים מן הצורך להגיב אל העולם ורק להיות עם הנשימה ועם קשב פנימי לגוף ולמגבלות שלו. כדי שהתהליך הזה יקרה חייבים דריכות, קשב ונוכחות. הריכוז מוביל לחוויה של ה"כאן ועכשיו" וזה כשלעצמו גורם למעין שקט פנימי, שגם אם הוא רגעי או קורה רק בשיעור עצמו ולפתע אנחנו יכולים גם לאמץ אותו לחיים.
התרגול, באם נעשה באופן מסור, מאפשר להפחית את רעש הרקע המנטלי, ולאט לאט מתוך השקט הזה המורה הפנימי שחבוי בתוכנו צץ. המורה הכי טוב מכל גורו שתרצו והוא יודע בדיוק לאן כל אחד צריך ללכת, מה ייעודו ומה יעשה לו לעיתים קרובות תחושה של שלווה ואפילו אעז וקרא לזה אושר - תחושה עמוקה שהיקום הפיזי תומך בנו ובדרכנו.
"רוקנו את הספל" זן.
