הופעת הפלמנקו הראשונה שלי באמריקה

February 15, 2018

החלום להגיע לאמריקה

 

אחד החלומות הגדולים שתמיד ליוו אותי היה להגיע לאמריקה. רק המילה "אמריקה" חופנת בתוכה משהו גדול. הכל גדול באמריקה. המכוניות, היבשת, הכלכלה, הנקניקיות, מרכזי הקניות, אפילו הפופקורן שמקבלים בכניסה לקולנוע או הופעה. גם לכולם יש את הדוד מאמריקה, זה שיופיע בישראל הקטנה ויביא מלא מתנות. גם אחי הגדול, אייל, העתיק את חייו לאמריקה, לתפוח הגדול. איך לא? הוא חשב ששם יתגשמו לו כל החלומות ושהוא ייהנה מקצב חיים מסחרר ויעשה הרים של כסף. כי ככה זה באמריקה -ארץ ההזדמנויות האינסופיות.  

 

גם אני חשבתי שלחיים שלי מגיע יותר מלחיות בבאר שבע. העולם בחוץ נראה לי כל כך מפתה, גדול ועשיר בתרבות ובאומנות. הייתי בטוחה שאם אגיע לשם החיים יהפכו להרפתקה מסעירה, להבדיל מהשיממון שחוויתי בתקופה. בזמנו, ב"ש נראתה לי צהובה ויבשה, ארכאית, עם אנשים שהתחלקו לשני סוגים - אלו שכל רצונם היה להתמסד, להתחתן ולהביא ילדים ואלו שפשוט נהנו מהמפגש השבועי בצומת השכונתית, עישנו עשבים, החלומות שלהן נישאו באוויר, אבל הרגליים נשארו באותו מקום. לי השיממון הזה לא התאים. אני רציתי לראות עולם והעולם נמצא באמריקה. שם אני יוכל לרקוד פלמנקו אצל המורים הטובים ביותר ובטוח שאני אפגוש שם איזה נסיך, שבמקום שיפציע על סוס לבן, הוא יגיע בקבריולט ובלורית בדרכנו לחופשה השנתית שלנו בפאלם ספרינגס.

 

כל החלומות האלה התנפצו להם ביום שגרתי בביתי. הייתי בת 17, במנח הקבוע שלי של אמצע וסוף יום - שרועה על הספה כמו חרדון. ברקע קולות סירים וכוסות מקישים זה בזה. אימא שלי שמעולם לא ביקשה ממני לעזור לה, משתלטת במיומנות על אזור המטבח מארגנת את ארוחת הערב. אבא שלי, שהוא שד טזמני מהלך, חסר מנוחה, תמיד מחפש מה לעשות. אם הוא לא היה מסגיר את עצמו בבוקר בלבוש המחויט בדרכו למשרד, יכולת לחשוב שהוא הנדי מן. הוא לא בחל בשום עבודת שיפוץ או שדרוג הבית. 

 

ואני מתיידדת עם הספה, הטלוויזיה והשלט כרגיל, בוהה במסך המרצד. לפתע מבזק. התמונה התחלפה למדינת האימפריה. ענני אבק מאסיביים נפלטים באמוק מראש בניין של מרכז הסחר העולמי. קולות כאוס של מכבי אש, הליקופטרים אמבולנסים ממלאים את סלון ביתי.  נהיית דרוכה יותר. בתור חובבת קולנוע, סברתי שמוקרן טריילר של סרט חדש על אחרית הימים, אולי "אפוקליפסה 2", או "היום השלישי" , אולי מדובר בהדגמה של משחק מחשב חדש שיצא לשוק? לא, לא. זו לא הדמיה ולא סרט, זה אשכרה אמיתי.

 

" שלום רב לכם, אנחנו במבזק מיוחד בעקבות התמונות האלה, שמגיעות בשידור חי - בנייני התאומים במרכז ניו יורק. לפני כחצי שעה שני מטוסים התנגשו בבנייני התאומים בזה אחר זה. "

 

לפתע דממה, אימא מול הטלוויזיה, אבא עומד קפוא, יציב, חסר תנועה, אני מסתכלת עליהם עדיין תוהה אם זו מציאות. מגדל התאומים בוער. תפסתי את הראש, בהלם, בשוק. הרגיש לי שהעולם קורס ונבלע לתהומות של הסתה, שנאה, גזענות ואי אנושיות וכל תחושת אופטימיות שעוד הדהדה בי בתמימות על שלום ועל אהבה ועל האדם קרסו בזה אחר זה והתכלו עם אלפי טונות של דלק בוער. 

"אוי ואבוי, ליאורה... אני לא מאמין... אוי ואבוי", המהם אבי בנשימה מכווצת.

"איזה מזל שאייל עבר ללוס אנג'לס" הוסיפה אימי.

העולם הרגיש לי פשוט מקולקל, שצריך לתכנת אותו מחדש. ידעתי מאותו רגע שחוקי המשחק השתנו. אמריקה לא תישאר כפי שהיתה והדרך אליה החל מנקודה זו תהיה מאתגרת יותר. נוסיף לזה את זהותי המרוקאית שפתאום הרגישה לי בעוכרי. הגזענות מדבקת וטבעה להתעצם ולגדול כמו כדור שלג שיורד במורד ההר וכשהשנאה גדולה היא הרסנית וכולם משלמים את המחיר.

 

כעבור שנה התגייסתי לצבא וכעבור מספר שבועות הוצאתי גימלים לחצי שנה. כדי לחסוך כסף לכרטיס, מילצרתי לתקופה קצרה בסנוקר  (כן כן, היית מלצרית בסנוקר).  תכננתי לעשות את הכסף הגדול בעבודת מכירות בעגלות. עליתי על מטוס אל על מסוג ג'מבו אוחזת בדמיונות על עתידי.  המטוס נחת, אנחת רווחה החלה למלא לי את החזה, אני הולכת אחר השלטים לביקורת הגבולות. מצדדי אנשים מכל צבע וסוג. אסייתיים, פקיסטניים, אמריקאים לבנים גדולים, מוסלמים, אירופאיים ואני. התור שלי בבידוק הגיע, אני כל כך נרגשת יודעת שעוד רגע החיים שלי הולכים להשתנות. מברכת לשלום את שוטר הגבולות, מגישה לו את הדרכון לחתימה והוא אומר לי: "תעמדי בבקשה שם, תמתיני שייקחו אותך לחקירה".

 

אני חושבת שבאותו רגע איבדתי פעימה או שניים מליבי. תפסתי את הלב שלי בשיא הנפילה, רגע לפני שחבט ברצפה. כל החיים שלי לימדו אותי שאין דבר שהוא בלתי מושג, שהעולם בכף ידי, שהדבר היחיד שעומד בפני הרצון שלי הוא אני. עכשיו העולם צוחק עלי, כל החינוך המעצים הזה נראה לי עכשיו מגוחך - הנה משהו שאני ממש רוצה וזה כבר לא תלוי בי, זה תלוי בגחמתו של שוטר אמריקני ממוצע הודי שהעמיד אותי לחקירה. 

 

הוא לקח אותי למשרדו, אמר לי "תשבי כאן, אנחנו נקרא לך שיגיע תורך". שיגיע תורי? לא די בזה שאני פסיעה לפני המקום בו הכל אפשרי אני גם צריכה להמתין בסבלנות להשפלה הזו. העולם לא צודק, פשוט לא הוגן. אני מביטה סביבי, כל הפרצופים סביב נראים בדיוק כמוני, עם מבט של ייאוש על הפנים. גם להם החלום התפוצץ בפנים. הרגשתי לא שונה מהמקסיקנים שנעצרים על קו הגבול אחרי שחצו ברגל את כל הדרך מגוודלחרה. 

 

נשאלתי מה בכוונתי לעשות באמריקה? עניתי שכל חיי חלמתי לבוא לכאן לטייל, בגלל התרבות המגוונת והעשירה. הוא ביקש לעשות לי חיפוש בתיק ואני עניתי בשלילה.יותר נכון התחננתי שלא יחפש לי בתיק.  כששאל מדוע, טענתי בפשטות שאני מעדיפה שלא ייתקל בפרטיה האישיים של אישה. כי טמפון זה מביך. הוא התעקש וגם אמר שהוא לא ממש צריך את הסכמתי. טבעת החנק התהדקה סביב צווארי. מחשבות התפרעו בראשי כמו סוסי פרא. איך אני יוצאת מזה? 

 

הוא חפן את ידו בתיקי והוציא קלסר. פולדר עם כל הספיצ'ים של המכירה ששיננתי לי במטוס וחוזה העסקה שלי בעגלות. רציתי לקבור את עצמי. הוא נזרק על גב הכיסא ואמר  "ידעתי, את הולכת לעבוד עם הישראלים בקניונים". גל של בהלה שטף את גופי אבל ניסיתי לשמור על קור רוח. "אני מצטער, אבל אני חייב להעלות אותך על טיסה חזרה לישראל".

"זה לא שלי!!" אני מתעקשת, "סתם הוצאתי את זה מהאינטרנט כדי לעבוד על האנגלית שלי, אין לי שום כוונה לעבוד כאן! אני רק רוצה לטיילללל". "את משקרת!" הוא אומר לי בעצבנות וממשיך "את לא הראשונה שאנחנו תופסים. אני מצטער אבל את לא נכנסת לארצות הברית". "אני דוברת אמת, הנה תראה" -

 

פתחתי את המזוודה, מעל כל הדברים, נחה לה שמלת פלמנקו צבעונית, עם שכבות בד רבות. לא חשבתי פעמיים, הוצאתי את השמלה, השחלתי את עצמי בין כל שכבות הבד הצבעוניות. שמלת זנב צבעונית בצבע ורוד פוקסיה בוהק. לקחתי שאיפה והבעתי ארשת פנים מרוכזת ורצינית של פלמנקה. הרמתי את הזרועות גבוה והנחתי את כפות הידיים זו לזו. "אולה...". התחלתי עם מחיאות כפיים במקצב פלמנקו צועני. דמיינתי את עצמי בטבלאו, עם זמר ששר ופלסטות רכות של גיטרה, אח"כ שילבתי קצת רקיעות רגליים. עיניו של שוטר הגבולות נפערו. עשיתי סיבוב, אחזתי בקצה השמלה ופרשתי אותה בתנועה מעגלית לחשוף את כל הדרה. בזווית העין ראיתי אותו הולך למשרד הסמוך ומשם יצאו לובשי מדים נוספים, סימנתי להם להמשיך במקצב שהתוויתי. הרגשתי כמו בהופעה כשהקהל שלי הוא המהגרים החולמים – אלה שעיניהם נשואות לאמריקה מרחוק.

 

והנה אני בהופעת יחיד, ספק מבדרת, ספק מגוחכת, סוחפת אותם בהתלהבות. עוד רקיעה, עוד הנפה עם השמלה ובאופן מופלא מצאתי את מחלקת המיגריישן משתפת עימי פעולה. לא האמנתי שאני עושה את זה. ידעתי שאם אני אספר את הסיפור אף אחד לא יאמין לי. 

לפעמים הריקוד והמוסיקה היא הדרך הבטוחה להגיע לבטן הרכה של כל אדם ואדם ולפעמים זה קשור למי שמציג אותה. אמנם הם נראו כה נפעמים מהריקוד שלי, אבל גם ייתכן שהם קצת ריחמו עלי ונראיתי להם יותר נואשת מאשר מסוכנת לעתידה של אמריקה. 

הם ניגשו אלי בתום הריקוד מחאו כפיים ואמרו לי : בהצלחה בעבודתך החדשה. נשמח לארח אותך באמריקה. 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

חוק הדהרמה. מה זה? ואיך זה קשור להגשמה עצמית.

September 1, 2018

1/5
Please reload

Recent Posts
Please reload

Archive
Please reload

Search By Tags