סטודיו ליוגה בצהלה

ללמד יוגה, כן או לא? הייתה לי עובדה טובה. זו הייתה הבעיה. היה לי מקצוע. הייתה לי משכורת. היה לי מסלול שאפשר להסביר בארוחת ערב בלי לנסות להסביר לאף אחד שיוגה היא - הרבה יותר מאוסף של תנוחות. עבדתי בפרסום. העבודה הייתה מעניינת, יצירתית ומתגמלת. הייתי טובה בה. ידעתי לקחת רעיון, לנסח אותו, להפוך אותו למשהו שאנשים ירצו, ואני? אני המשכתי לקרוא לחלום שלי “תחביב”. ואז סופיה נולדה. לידה היא רגע משונה. תינוקת יוצאת מתוך הגוף שלך, ויחד איתה יוצאות החוצה גם כל השאלות שהצלחת להחזיק בפנים

אתמול המורה שלי ליוגה השאיר אותי בתנוחת הלוחם למשך 5 דקות. אולי פחות, אולי יותר. בכל מקרה התחושה הייתה של נצח ואפילו שעמום. לא הצלחתי למצוא שקט. אי נוחות החלה להשתלט עלי, הכתפיים שרפו לי, הנשימה החלה להתכווץ, רציתי ליישר את הרגליים, לסדר את השיער, לנגב את הזיעה, להחליף תנוחה, רק רציתי שזה ייגמר ויפסיק. אפילו חשבתי לארוז את המזרון וללכת הביתה. הסיטואציה (או ה"אסנה" ליוגים שביננו) גרמה לי לתהות על טבען של מחשבות, ובעיקר מחשבות שליליות, אלו שגורמות לנו דווקא ברגע השיא של הקושי,