איך מתרגלים את האושר (על פורושה, פרקריטי וגונות)
רוב בני האדם, מחפשים את האושר, משהו שיעשה אותם מאושרים. מאוד טבעי לרצות, לחשוק, לשאוף להיות מאושר, הרי שלפעמים האושר יבוא בדמות בגד נורא יפה ומהודר או בית מדוגם. נתאהב ונאהב ונחפש את זה "שישלים" אותנו, נבנה קריירות מפוארות ונצבור טייטלים נחשקים, נעבוד בתפקידים חשובים ואז, אולי אז נהיה מאושרים.ככל שנאמין שאיכות האושר שלנו תלויה בדברים חיצוניים, כך יעלה ויגדל המחסור הפנימי.
קארל יאנג ניסח זאת חכם ואמר "מי שמביט החוצה, חולם. מי שמביט פנימה, מתעורר". המבט פנימה לא תמיד מאיר וקל. לחיות בהכרה בהירה וצלולה ולהגיע ל"סמדהי", תחושה של שביעות רצון ושלווה פנימית שלא תלויה בדבר, הוא מסע שדורש עבודה.
ניתן לדמות זאת לקידוח עמוק באדמה. בתהליך הגילוי, אם מפסיקים את הקידוח ברגע שמגיעים לשכבת סלע קשה, לעולם לא מגיעים למה שטמון מתחת לה. ולרוב האוצרות הגדולים גלומים בעומקים שהדרך אליהם מאתגרת.
בבודהיזם, אחד מהתנאים שגורמים לסבל הינו "אי קביעות העולם" ומקור האושר נמצא היכן שהתודעה שלך נמצאת. הסביבה כל הזמן תשתנה ותשנה את התנאים ולעולם לא נרוויח קביעות וביטחון מלא בדברים חיצוניים. לרוב אנו מניחים את השקט והיציבות באיפה שהחיים נמצאים, לעומת האפשרות האחרת; עובדים על השקט הפנימי, על היציבות הפנימית, על האושר הפנימי ואז הכל מסתנכרן בהתאם.
"פורושה" (purusha) ביוגה הוא ה SELF שלנו. הרואה. אפשר להגיד גם האלוהות, התודעה הטהורה הלא פרסונלית, האנרגיה הקוסמית שמחברת את הכל. אני מדמה זאת לשמש פנימית, שתמיד מאירה ונוכחת, שמהרגע שמכירים בה, לכל מפגש שלנו עם החיים, עם כל מה שהם מביאים, יש מקום להיות.
כל עולם החומר המגולם הנראה, הנע, המשתנה ובר החלוף, עולם הרגשות והדחפים, שינויים יומיומיים או ארוכי טווח שאנו מזוהים איתם בחיים, תופעות או נסיבות שנכפו עלינו או שיצרנו בעצמנו, נקרא ביוגה "פרקריטי" (prakriti) .
למעשה הסבל הקיומי או אי הנחת מתרחש כאשר אנו מזוהים עם הפרקריטי ופחות עם הפורושה, כאשר נוצר בלבול בין הרואה לנראה. בתרגול של מודעות אל עבר התודעה הבהירה, נוצר הבחנה בין הנראה לרואה. הנראה אותו ה SELF, לבין הרואה המורכב מרגשות, דחפים שמשתנים ללא הרף. התודעה בפחות מזוהה על גלי ההכרה המשתנים ובאמת מבינה שהכל זמני. החיבור לתודעה הטהורה הינו מקום שאין בו ניגודים, אין שמח ועצוב, אור וחושך, יום ולילה, אושר וסבל. ממש כמו אלוהים. האלוהים שבתוכנו. חסר צורה, זמן וחומר ומעל לכל.
פורושה (purusha) ופרקריטי (prakriti) משולבים זה בזה ואילו המפגש בינהם יוצר את החיים. את ריקוד הבריאה. הריקוד יכול להיות כל מה שניצור, והוא ייקבע על פי האיכויות שבתוך האישיות שלנו, שזה למעשה הקארמה שלנו. אותן איכויות נקראות "גונות" והן עובדות במינון שונה בתקופות שונות, והן ישליכו על הבנותינו לגבי העולם, על האופן בו נגיב ונפעל.
שלושת הגונות הן:
סטווה – (Sattva) מילולית צלילות. הסטווה מבטאת את הטוב וההרמוניה, מצב של אנרגיה פנימית מאוזנת. אדם בעל נטייה סטווית יהיה אדם בעל מודעות עצמית, טיפוס שלו ונטול כעס. אדם טוב כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו.
רג'אס – (Rajas) מילולית להיטות. הרג'אס מבטא פעילות, תשוקה, צמיחה ושינוי, עודף אנרגיה. הטיפוס הראג'סי יהיה אנרגטי, מתוח, עיקש ובעל דמיון מפותח.
טמאס – (Tamas) מילולית בערות או עכירות, הטמאס מתקשר לחושך, כבדות, התנגדות, בורות, וחוסר אנרגיה. אדם טמאסי הוא הפכו של הרג'אס – הוא יהיה שרוי באי פעולה. (מתוך ויקפדיה)
העולם החיצוני יהיה ביטוי לעלומנו הפנימי. אם בליבנו ונפשנו ישרור שמחה וטוהר (הגונה סטווה) ונהיה מחוברים לאמת שבתוכנו, נזין את העולם שבחוץ בהתאם והוא יזין אותנו באותה איכות של שמחה וטוהר. אילו יהיה בנו אי שקט או פעלתנות יתר (הגונה רג'אס), העולם ייראה לנו בטלטלה מתמדת, ואילו נחוש עייפות וכבדות (הגונה טמאס), הכל ייראה מצומצם ואפל.
אין אחת מתקיימת ללא השנייה. שלושתן טובות, שלושתן חשובות, אך במידתיות מסוימת. הרי שלכל תהליך שבו אנו שואפים לאיזון וצלילות (סטווה), דרושה איכות של פעולה (רג'אס. כמו להתחיל לתרגל יוגה) שבד"כ מגיע מתוך מקום מקורקע (טמאס, הבנה שזקוקים לשינוי בעקבות תקיעות).
בתהליך היוגה, בעקבות תרגול עקבי של גוף, נשימה מודעת ותזונה, אנו נעשים ערים לאיכויות האלו שבתוכנו, הופכים להיות מודעים למי שאנחנו, מתרגלים ידע נכון, נעשים ערים למסע ונהיים הארכיטקטים של גורלנו ולא רק, עוברים מחיים של פחד לחיים של אהבה, חווים מטומרפוזה של התפתחות תודעתית משנה חיים. כל איכות רגשית ונפשית שמתחוללת יכולה להיות שער למשהו גדול יותר, מעיין נובע של תודעה זוהרת שמרווה את הקיום שלנו למקום טוב יותר ומלא חיים.
המפגש עם מה שאיני, הכרחי על מנת שאגיע למה שאני באמת.
practice ,and all is coming
