כשהגוף משנה את התנאים - יוגה וגיל המעבר

מאת שני אטיאס

את הגוף שלי הכרתי דרך תנועה.

רקדתי, תרגלתי יוגה, חקרתי כוח וגמישות, חיפשתי מצבים שאפשר להיכנס אליהם ולגלות בתוכם משהו חדש. התנועה הייתה בשבילי שפה: דרך להבין מה הגוף יכול, איך הוא משתנה, מתי הוא נפתח ומתי הוא מבקש להישאר. אחר כך נוספו לחיים גם האימהות, החד הוריות, העסק, האחריות להחזיק הרבה דברים בבת אחת.

ואז התחיל להופיע גם הגיל. אני מתקרבת ל 43, ופתאום, באמצע הלילה, גל חום. פתאום עייפות שאין לה הסבר פשוט. מצב רוח שמגיע לפני שהספקתי להבין מה קרה. משהו משתנה בגוף, ומשהו משתנה גם בראש. לפעמים אני עומדת בתוך התחושה הזאת ותוהה: מה אני עוברת עכשיו?

ובתוך השאלות האלה עולה עוד אחת, שנוגעת ממש לתרגול: האם האשטנגה עדיין רלוונטית לי? האם הוויניאסה, המעברים, העמידות על הידיים, עדיין שייכים לגוף שאני חיה בו עכשיו? או שאולי בגיל הזה מצופה מאישה בעיקר לנשום אל הבטן, להתרכך, להאט?

אני אוהבת לנשום אל הבטן. יש רגעים שבהם הגוף מבקש שקט, ומקבל אותו. ויש רגעים שבהם הוא מבקש שיאתגרו אותו קצת, שיזכירו לו שהוא עדיין מסוגל לפגוש כוח, קצב, מאמץ ותנועה. גם זה החיים. אנחנו לא תמיד יודעות מראש מה יעורר בנו חיוניות. לפעמים הגוף מתעורר דווקא כשמבקשים ממנו עוד צעד, עוד מעבר, עוד ניסיון.

עם הזמן אני מבינה שהשאלה אינה אם להמשיך לתרגל כמו פעם, או לוותר על מה שהיה. השאלה היא איך להמשיך להיפגש עם התרגול כשהתנאים משתנים. איך לתת לגוף מקום להיות מה שהוא היום, בלי לצמצם אותו למה שאנחנו מניחות שמתאים לגיל, לתפקיד או לתקופה. לפעמים צריך לשנות את התרגול. ולפעמים כל העבודה היא להסכים להרגיש מה נכון עכשיו.

יש רעיון דאואיסטי שנקרא ווּ־וֵיי, שמתורגם בדרכים שונות כפעולה מתוך אי כפייה או פעולה ללא מאמץ מיותר. הוא אינו קריאה לאי עשייה, אלא הזמנה לפעול מתוך התאמה, בלי להפעיל כוח שמנתק אותנו ממה שמתרחש. אני מזהה משהו מהאיכות הזאת גם בתנועה - לעשות מתוך מנוחה.

זה לא אומר להיות רפויה או לוותר על מאמץ.

זה אומר שאפשר להתאמץ בלי להתכווץ סביב המאמץ. לנוע בנחישות, ובו בזמן להישאר קשובה.

בתרגול, אולי זה הצעד הקטן שמונח לצד האגודל. עוד ניסיון להגיע, עוד משיכה עדינה של הקצוות, עוד יציאה מדודה מאזור הנוחות. לא דחיפה שמבקשת להכניע את הגוף, אלא הזמנה שמרחיבה אותו בהדרגה. ככל שהתרגול מעמיק, משתנה גם איכות התנועה. פחות מרדף אחרי הצורה, יותר תשומת לב למה שקורה בדרך אליה.

פטנג׳לי מתאר את התרגול ככזה שנעשה לקרקע יציבה ונינוחה כשהוא נעשה בהתמדה, כראוי ולאורך זמן. אלה מילים שאני חוזרת אליהן בתקופות של שינוי: יציבות ונינוחות אינן תכונות שמחכות לנו מחוץ לתנועה, אלא מתוך התנועה.

כשנשים מעל גיל 40 שואלות אותי על קורס המורים שלנו, שמשלב אשטנגה מסורתית וויניאסה, אני שומעת לפעמים גם ספק: האם אצליח לעמוד בזה? אשטנגה נתפסת לא פעם כתרגול קשה ותובעני, ו-ויניאסה כרכה יותר, אף שגם בה אפשר לפגוש הרבה כוח ואתגר.

עוד לפני שהתחלנו, הדימויים האלה כבר מעוררים הנחות על מה הגוף שלנו יכול ועל מה שאולי כבר אינו אפשרי עבורו.

דווקא כאן אני רואה הזמנה לשמוט קצת את ההנחות על המסוגלות שלנו. לפגוש את עצמנו בסקרנות, ולתת אמון בגוף וביכולת שלו ללמוד ולהתפתח, בהדרגה, בבטחה, לעומק ובמשחקיות.

נשים מעל גיל 40 וגם מעל גיל 50 שעברו אצלי את הקורס הופתעו מהכוח, מהגמישות ומטווחי התנועה שהתפתחו אצלן. בתוך תרגול קשוב ומתמשך הן גילו אפשרויות שלא ציפו לפגוש בעצמן. בגלל זה קורס מורים מרגיש לי משמעותי גם עבור מי שאינה בטוחה שהיא רוצה ללמד. קורס כזה יוצר מסגרת של לימוד ותרגול לאורך זמן: שלד שאפשר להישען עליו, מפגש עם הגוף ועם הנשימה, עם האנרגיה ועם הפילוסופיה. הוא מאפשר להכיר את התרגול מבפנים, להבין איך הוא בנוי, להתנסות בדרכים שונות, ולשאול מה מתאים לי עכשיו ומה מבקש להתפתח בי.

אצלנו הלימוד נע בין אשטנגה מסורתית לבין ויניאסה, בין חזרתיות ומבנה לבין בניית רצפים, מעברים ואפשרויות תנועה. שתי השיטות מציעות דרכים שונות לפגוש את הגוף, וביניהן נפתח מרחב של בחירה, הבחנה וגילוי.

אני חושבת על גיל המעבר כעל עוד שכבה בחקירה הזאת. עוד קליפה שנפתחת, עוד אפשרות להגדיל את המיכל. הגוף משתנה, ולכן גם הקשר שלי אליו מבקש להשתנות. התרגול נותן לי קרקע לפגוש את השינוי הזה: לפעמים דרך נשימה שקטה, לפעמים דרך רצף מאתגר, ולפעמים דרך הידיעה ששני הדברים יכולים לחיות באותו גוף.

התרגול ממשיך להיות רלוונטי משום שגם אני ממשיכה להשתנות. בכל פעם מחדש, אני לומדת מה הגוף שלי יכול להיות.

לפרטים על קורס המורים ליוגה שלנו – אשטנגה מסורתית וויניאסה