איך התגברתי על הפחדים שלי
כשעזבתי את העבודה באתר וואלה, לטובת הגשמת הייעוד שלי פחדתי פחד מוות ממה יהיה. מה אם לא יאהבו אותי,
מה אם לא אצליח להתקיים מזה, מה אם אכשל? אמרתי לעצמי ״שני, תנשמי ותתמסרי, יהיה בסדר״
כשאני ואב בתי החלטנו לסיים את היחסים והייתי צריכה להתמודד עם גידול ילדה לבד, לגור לבד, לישון לבד, להתמודד כלכלית לבד,
שוב הפחד בא לבקר. מה אם אכשל? מה אם לא אצליח? אמרתי לעצמי ״שני, תנשמי ותתמסרי, יהיה בסדר!״
כשהחלה הקורונה ותלמידים לאט לאט הפסיקו לבוא אל חלל הסטודיו הישן, עם הקירות הלבנים ונורות הלד הבוהקים, הפחד שוב בא לבקר, אבל הפעם זה היה כבר אחרת. שיחות מוטיבציה לעצמי ״שני, תנשמי ותתמסרי, יהיה בסדר״ פחות עבדו עבורי. הפעם, מפלצת בדמות חיידק השתלטה על העולם וזה כבר לא היה ממש תלוי בי. בשלב הזה נכנעתי. שנים שהתמודדתי עם פחדים וחששות, שאני כן או לא מסוגלת להיות בהוראה, שאני כן או לא מסוגלת להיות עצמאית, ואיכשהו עם המון אמונה ודרישטי (פוקוס ביוגית) צלחתי את הקולות והרעשים
אבל קורונה?? קורונה גדול עלי. זה כבר לא בשליטתי. נכנעתי. הרמתי ידיים. ואקום. חור שחור. דרך ללא מוצא. ככה הרגשתי. התגלגלתי במיטה שמאל ימין ואלכסון, התבוננתי בסופיה שלי שהיא המנוע של הכל, התבוננתי בלב המאוכזב שלי. עד שהחיים והכוכבים החלו להסתדר, איכשהו בגלל עטלף, הם הולכים להתחרבש.
אבל הלב דיבר, לא יכולתי לחמוק ממנו, אז האזנתי לו. האזנתי לכמיהה שלי לעזור, לעורר, לגעת, להאיר את דרך היוגה הקסומה, ככה, פנים אל מול פנים, במגע ולא ממסכים דרך פיקסלים מרצדים. אז סימנתי לעצמי חלום קטן ואמרתי לאדם המפוחד שבי
שאני חייבת להמשיך את התנועה. ליצור מקום התכנסות, מרחב שהוא בטוח לאנשים, שהשפה של הטבע מדברת אליהם. חייבת לזמן את השפע, מתוך ידיעה ברורה שיש בי שפע לתת.
חבר התקשר וסיפר על חבר שעוזב בית עם גינת פיות קסומה. שטח רחב מלא בעצי פרי ודשא. ראיתי והוקסמתי. באותו רגע לקחתי החלטה. החלטה מלווה בתחושות בטן מעורבות. של להיטות לצד חרדות. התקשרתי לעץ ועצה, הזמנתי עצים בלי עצה, ובניתי את השאלא שלי, מתחת לעץ הפקאן, בסמוך לעץ הפומלות והשסק.
יש משפט באלכימאי שאומר כשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתגשים את המשאלה שלך. אז ההוא בדיוק התקשר והאומץ שבי התעורר בשעה הנכונה והכוכבים הסתדרו. מאז ועד היום אני קמה כל בוקר בהודיה עמוקה. בהודיה לתלמידים אהובים מרחיבי לב שלומדים דרכי אני דרכם. לא אשקר ואגיד שלהיות עצמאית זה קל. לעיתים יש נקודות של עומס, ציפיות מרובות לעמוד בהם, התמודדויות כאלה ואחרות וגם ברגעים האלה אני מתרגלת הודיה, כי כל פעם שיש קושי ואנו מתגברים עליו, אנחנו מתפתחים, לומדים. כל דבר הוא לטובתנו, מדייק אותנו ומזקק את מי שאנחנו. הדרך תמיד תמשיך ותתגלה. ויהיו בה מפלצות אין סוף שיבואו לבקר, שדים שנאלץ להתגבר עליהם.
המסורת היוגית עוסקת בבחירה ומודעות ואומרת שאם אנחנו רוצים לעשות שינוי בחיים, צריך להיות ער למחשבות ולדעות. לכן היוגה עוסקת ב"ריקות", שחרור רגשות ועומסים, אמונות מגבילות, להרפות ופחות להתנגד, התמסרות, להתחבר למקור האנרגיה האלוהי (כל אחד והאמונה שלו), לרצון האמיתי, להיות מי שאתה הכי מחובר לטבעך האמיתי. במילים אחרות: להעלות את התדר כל יום, כל תרגול, כל רגע ופשוט לחיות באמת. החולשה תהפוך לכוח, הפחד לדחף. בכיוון ההפוך היא תנועת הדרך.
"פעם בכמה זמן הפחד יבוא לבקר אותך.
זה יקרה ברגע של פקפוק עצמי.
זה לא אישי.
הוא עושה את הסיבוב הזה אצל כולם.
תהיה נחמד.
תציע לו לשתות.
אל תמהר להיפטר ממנו.
הוא בא עם מתנות.
אחרי כמה זמן תתנצל, תגיד שאתה עסוק
ותראה לבן זונה את הדלת החוצה.
בנימוס, כן?
אנחנו אנשים מתורבתים."
(שאול נפתלי)

Comments